'צבעים נמלטים' מאת ליסה בר ; מאנגלית: אינגה מיכאלי

תחילתו של הרומן המרתק 'צבעים נמלטים' הזכיר לי את סבי, ישעיהו (אלכסנדר) קורן. סבי היה צייר. הוא וסבתי גרו איתנו בבית, וילדותי עברה עלי כשאני יושבת פעמים רבות בקירבתו, וצופה בו מצייר.

רק לימים נודע לי, שהוא היה ממשפחה של רבנים, ושבמקום לשבת בישיבה בבודפשט, הוא ברח לציור, והמיר את לימודי הקודש במיכחול ובצבעים. עם זאת, הוא נשאר נאמן למסורת ולאמונה, ורבים מציוריו הכילו מוטיבים מקראיים ודמויות מהתנ"ך.

גיבור ספרה של ליסה בר, יעקב קליין, נולד כבן יחיד במשפחה חרדית באמריקה, שאסרה על עיסוק בציור. אבל יעקב לא מסוגל להפסיק לצייר. הוא גונב ספרי אמנות מהספרייה הציבורית, כדי ללמוד ציור. אמו יודעת על ציוריו המוחבאים ועל ספרי האמנות, אבל שומרת על סודו מפני אביו. כשהסוד מתגלה – אביו שורף את כל ספרי האמנות והיצירות. יעקב מרגיש כאילו נשמתו היא שעולה בלהבות. הוא מבין שאינו יכול להישאר שם, והוא עוזב את הבית.

הוא מוחק את העבר שלו, משנה את שמו לג'וליאן, ועובר לפריז בתחילת שנות השלושים כדי ללמוד באקדמיה לאמנות אליה התקבל. אבל קבוצה של צעירים אמנים מעכבת בעדו, ומושכת אותו אליהם. הם מצליחים לשכנע אותו, שלא ללכת לאקדמיה לאמנות, אלא להישאר איתם, ולצייר בסטודיו שהם מציירים בו. ההחלטות שלו, היו ותהיינה מו·נָעות ממניעים רגשיים, אקספרסיביים, שישפיעו על כל מהלך חייו.

ג'וליאן קליין הופך לחלק אינטגרלי מהוויית יומם של הצעירים, כשהוא מתגורר ביחד עם פליקס פון ברדוב, וחולק עימו חדר וחוויות יומיומיות. ג'וליאן מודע ליריבות המתמדת בין פליקס לחברם רנה לוי. רנה הוא צעיר יפה תואר וצייר מוכשר, שעולה בכישוריו על אלה של פליקס. הוא חולק זוגיות עם אדריאן, צעירה יפה מאד – אף היא אמנית מוכשרת – שבה מאוהב גם פליקס, שמקנא ברנה בגללה, אך – בעיקר בגלל כישרונו האמנותי של רנה, שעולה עליו בהרבה.

כל הארבעה מציירים בכל רגע נתון, בסגנון אוונגרד ואקספרסיוניזם. מושא הציור שלהם הוא לעיתים קרובות, שרלוט היפה שמדגמנת מולם בעירום בסטודיו של דובואה, שבו הם לומדים מהאמן. דובואה מטפח את רנה, ולא מפסיק להעיר הערות מעליבות לפליקס: "חובבני לגמרי, חיקוי עלוב!… פליקס, אמרתי לך כבר מאה פעם, אני לא רוצה לראות את הים. אני רוצה להריח אותו, אני רוצה לחוש בכובד משקלם של הגלים, במרקם של המים… פָרֵש כאוות נפשך, אבל לא כמו ילד קטן… תסתכל על הקנבס של רנה. משיחות המכחול טבעיות, הן לא מאולצות. כמעט אפשר לטעום את המלח במים. ולכן, הוא גם יציג בחודש הבא בגלריה של שארל פֵרָה."

כשהקנאה מערבלת את חושיו, וגם העניינים הרומנטיים מסתבכים – פליקס מרגיש נבגד ומושפל על-ידי חבריו. הוא עוזב אותם בכעס גדול ונוסע לברלין. ברלין של אותם ימים, הולכת ומתמלאת באווירה נאצית. הנאצים מתחילים לפגוע בכל מי שלדעתם פוגע בגרמניה: יהודים, בולשביקים, סופרים "חסרי כל מוסר" ואמנים "מנוונים" (שמציירים אוונגרד ואקספרסיוניזם), שאינם הולמים את האידיאלים של הרייך השלישי. אביו של פליקס, הברון פון ברדוב, מקורב ומעורב לחלוטין בהירארכיה הנאצית, ופליקס, הספוג קינאה בטובים ממנו, בשנאה, וברצון לנקמה, יעזור מעתה לאביו ולמי שאחראי על התרבות בגרמניה, לאסוף מידע, ולהחרים את כל היצירות של אמנים חשובים רבים, ולרדוף אותם עד חורמה.

רנה לוי וג'וליאן קליין חושבים בתמימותם, שהם יוכלו להחזיר את מה שהיה בינם לבין פליקס לקדמותו. הם אינם מבינים שכוחות גדולים מהם בהרבה, השתלטו על נשמתו של פליקס, ושהם נמצאים בסכנה גדולה, כשהוא קורא להם להגיע אליו.

הרוע הנאצי, לא השאיר אף לא רסיס של טוב־לב בנשמת חברם לשעבר, והסיטואציה מזכירה לי את הספר 'מען לא ידוע' (קרסמן טיילור). שם שני חברים שניהלו גלריה בארה"ב, נפרדים בתקופה שבה הנאצים תופסים תאוצה בגרמניה. האחד גרמני, והוא חוזר עם משפחתו לגרמניה. השני – יהודי, שנשאר לנהל את הגלריה בארה"ב. הקשר החזק שהיה ביניהם, שנראה היה שהשותפים הפכו בני־משפחה לתמיד, הופך עם הזמן ועם התפשטות הנאציזם, למרחק בלתי נתפש של דעות ואמונות, שמובילות למעשים אכזריים בין החברים לשעבר.

ובחזרה ל'צבעים נמלטים'. פליקס הנאצי, יעשה הכול כדי לנקום באמנים בכלל, ובמיוחד בחבריו, האמנים היהודים. בתוך כך, אנו נחשפים בספר לאמיתות ההיסטוריות על  מאמציהם של הנאצים לכפות את רצונם האמנותי על שאר העולם, ולניסיונותיהם לרדוף עד חורמה אמנים, תוך השתלטות על כל אוצרות התרבות, ורציחות של כל מי שעומד בדרכם בצורה שיטתית.

כשהמורה שלו לציור, ארנסט אנגל, וחברו מקס קרוגר, ישאלו את ג'וליאן, מה יהיה מוכן לעשות למען האמנות, שהיא נשמתו – הוא יצטרך להתמודד עם השאלה, שוב ושוב, בכל שלב קשה ובלתי אפשרי שיעמוד בדרכו, בתקופה הרת גורל זו. האם יצליח להציל את יצירות האמנות שמנסים להבריח מגרמניה? האם יצליח להציל את רנה, חברו הטוב? האם יצליח להינצל? והאם יצליחו הנאצים במזימתם?

באחת משעות הייאוש שלהם, יגיד רנה לג'וליאן: "ציור, הוא האופן שבו אתה משתמש בדמיון שלך עוד לפני משיחת המכחול הראשונה. ולא משנה שהם אסרו עליך לצייר. הם יכולים לשלוט בכול, ג'וליאן, אבל לא במחשבות שלך. לעולם אל תשכח את זה."

וכמו הד לדבריו, תגיד לו אדריאן בימים אחרים: "מה שקרה לך בגרמניה לא משנה. הם יכולים לגזול מאיתנו הכול – את צלם האנוש שלנו, את יכולתנו לאהוב, את התמימות שלנו – אבל הם לא יכולים לגזול את המכחול שבידינו. אתה עוד תחזור לצייר, כי גם לך, בדיוק כמוני, אין שום ברירה."

הרומן מרתק ביותר. ותודה רבה לרחל רוזילייו היקרה, שדחפה אותו לידי, ואמרה שאני חייבת לקרוא.