'העיר הערפילית' הוא ספרו האחרון של אמן המתח והמסתורין, קרלוס רואיס סאפון, שהלך לעולמו ב-2020, ולא הספיק לראות את הספר יוצא לאור.
הספר מכיל אחד־עשר סיפורים, שנכתבו כהוקרה של הסופר לאוהבי ספריו וגיבוריו. בחלקם אלה קטעים שלא נכללו בספריו, אבל מכילים בדיוק את אותה האווירה הערפילית, הנכלולית, בין טוהר לרפש, בין מציאות לפנטזיה, בין אנשים בשר ודם למלאכים שטניים. הרקע הוא העיר ברצלונה, על סמטאותיה המסתוריות, ובית קברות נסתר אחד ואלמותי, שבו ספרים נשכחים וגם – על־פי דימיונו של המחבר – סופר ספרדי דגול אחד שנקבר בחשאי ובסודיות, לצידה של אהובתו.
הסיפור הראשון נקרא 'בלאנקה והפרידה לשלום (מתוך זיכרונות שלא התרחשו מעולם של אדם בשם דויד מרטין)'. קוראיו המושבעים של סאפון מכירים כמובן את שמו של מרטין. הסופר הצעיר שכותב ספרי מתח וכותב ספר מיוחד במינו. כרגיל, מערבב סאפון בין הספרים שהוא כותב לספרים שכותבות דמויותיו.
הפעם, אנו פוגשים בדויד מרטין הילד, וההבנה שייעודו בחיים הוא לספר סיפורים. הבנה זו מתגלה לו, כשהוא נחשף בגיל שמונה לילדונת, הגדולה ממנו בשנה, אבל מצויה בעולם אחר לגמרי. עולם עשיר, שאמור לספק לה כל מה שילדה צריכה, אך היא נראית אומללה ביותר. נראה שהוריה גרים בנפרד, ומשרתת רעה צמודה אליה, ומובילה אותה פעמים רבות לכנסייה. בזמן שהמשרתת עסוקה בווידויים מול הכומר – שמבין לרוחו של הילד, ומאריך בכוונה את וידוייה מולו – מוצאים הילדים שפה משותפת:
"גם אני כותב סיפורים. יותר נכון ממציא אותם וזוכר בעל־פה." "בלאנקה קימטה את מצחה. "נראה, ספר לי אחד." "עכשיו?" בלאנקה הינהנה בהתרסה. "אני מקווה שזה לא על נסיכות," איימה. "אני שונאת נסיכות." "טוב, יש נסיכה אחת… אבל היא רעה נורא." פניה נדלקו. "איזה מין רעה?"… באותו בוקר הפכה בלאנקה לקוראת הראשונה שלי, לקהל הראשון שלי. סיפרתי לה כמיטב יכולתי את הסיפור שלי על נסיכות ומכשפים, על קללות ונשיקות מורעלות בעולם של לחשים וארמונות חיים, שרחשו על אדמותיו הצחיחות של עולם אפל כאילו היו מפלצות שאול. בסוף הסיפור, אחרי שהגיבורה טבעה במימיו הקפואים של אגם שחור עם ורד מקולל בידה, חרצה בלאנקה את מסלול חיי כשהזילה דמעה ומילמלה בהתרגשות מנותקת, אופיינית לסניוריטה בת טובים, שהסיפור מקסים בעיניה. הייתי מוכן להעניק את חיי כדי שהרגע יימשך לעד. צלה המתארך של אנטוניה לרגלינו השיב אותי למציאות החפה מפיוטיות…"
וישנו הסיפור קורע הלב על אלמונית בברצלונה 1905, אותה נערה צעירה שמתה אחרי שילדה את תינוקה בתנאים איומים, ובלא שתזכה לראותו. לפני מותה, היא מספיקה רק לומר את השם שביקשה להעניק לילד "דויד". זהו לכאורה עוד סיפור של דויד מרטין. והוא מסיים אותו במילים הנוגעות ללב: "רציתי להאמין שברגע האחרון, כשהמים המעופשים ירקו אותם לים, והתכריך סביב גופה נפרם בזרם ומסר את גופה לחושך שאין לו תחתית, היא ידעה שהילד שהביאה לעולם יחיה ותמיד יזכור אותה. שמה לא נודע לי מעולם. אותה צעירה הייתה אמי."
סניוריטה מברצלונה הוא סיפור אפל על אב שמנצל ומסרסר בבתו, שלומדת להפוך למושא חלומם והזייתם של אנשים תמורת בצע כסף, כסף שנעלם מיד במשחקי המזל שלו, והופך לחובות הימורים, שנופלים על כתפיה של הנערה. רק הקשר הטהור שלה עם דוקטור סנטיס, מהווה סוג של נחמה ואמונה באדם.
קוראיו הנאמנים של סאפון, ימצאו בספר גם את אנדראס קורלי וחותמת המלאך שעליו, את הדפס סמפר; את סרוואנטס, נסיבות כתיבתו והספר הגדול ביותר שייכתב, שהוא כמובן 'דון קישוט'; חייו ומותו ; את האדריכל גאודי ואת האישה המסתורית שפגש במנהטן, שעיניה – תכלת עזה, כעיניו.
עולם המסתורין הידוע והערפילי עוטף אותנו בסמטאותיה ומרתפיה של ברצלונה עם הניחוח הסאפוני הידוע, שמגיח מבין הערפילים, ואנו נשבים כרגיל בקיסמו, שיחיה לנצח.