ג'יין השימפנזים
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
"אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות"
קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ סבל מגעגועים הביתה. או הלך לאיבוד."
"ואולי זה קסום. ייתכן שזהו רחוב קסום." טולי פנתה לעברה. "אולי זה אומר שנועדנו להיות חברות."
קייט נרעדה לשמע עוצמת הדברים. "לפני שעברת לגור פה, חשבתי שזו סתם דרך שלא מובילה לשום מקום."
"עכשיו זו הדרך שלנו."
ואכן, דרך זו הפכה לסמל שלהן, למה שקשר ביניהן בתחילה, והוסיף להתקיים לתמיד. ב'דרך הגחליליות' החלו החלומות להירקם בשתיים. ב'דרך הגחליליות' נפתחו הלבבות הסגורים של שתי בנות הארבע־עשרה, קייט וטולי.
קייט, מוקפת במשפחת מלרקי האוהבת והחמה, ומובלת ומונחית ברגישות ובאהבה. בעיקר על־ידי אמה החכמה. טולי, לעומת זאת, גדלה בבית סבה וסבתה, בעוד אמה, ענן, מילדי הפרחים של שנות השבעים, נעדרת מחייה, למגינת־ליבה. כשהאם מפציעה אחת לכמה שנים – היא מסוממת ואדישה אל בתה, שכל כך רוצה לזכות ביחס אימהי ממנה, גם בחלוף עשרות שנים. גם כשענן, תובעת בעלות על הבת, ולוקחת אותה איתה – למורת רוחם של הוריה – היא לא מתייחסת באמת לנערה, ונוטשת שוב ושוב.
כשגב' מלרקי, מבינה את המצב, היא מאמצת את טולי אל משפחתה, והילדות גדלות יחד. החברות ביניהן הולכת ומעמיקה, עד שהן הופכות לישות אחת – טולי־וְ־קייט – בעלת שני פנים שתוסיף ותתקיים תמיד "את ואני מול העולם כולו, טולי. יש דברים שלא משתנים לעולם.". ולמרות החיבור החזק שביניהן – הן שונות זו מזו בתכלית השינוי.
קייט רוצה לאחר נישואיה, לדאוג, בעיקר, לבני משפחתה, כשהיא תורמת את כל זמנה, להם ולקהילה המקומית. לא בלי הקשיים של מארה המתבגרת, שלא עושה לה חיים קלים. כם שובבותם של תאומיה; וההתנדבויות האינסופיות שממלאות כל רגע בשבוע – מותירים אותה ללא זמן פנוי לעצמה, ולהגשמת חלום הכתיבה.
טולי, לעומת זאת, רוצה לכבוש את העולם (בסתר ליבה היא עוד חושבת שזה יגרום לאמה לאהוב אותה, ולהיות גאה בה). טולי צריכה ורוצה להיות תמיד במרכז העניינים, במרכז הבמה. בכל מקום שאליו היא נכנסת – היא מושכת מיד את כל תשומת הלב. היא יודעת מה להגיד והיא מוכנה לעשות הכול כדי להצליח בעולם התקשורת. היא מתחילה לעבוד בניו יורק באן־בי־סי. הועסקה בהתחלה ככתבת כללית, אבל שאפה ליותר: "בשלב כלשהו, אם היא תהיה בת מזל, היא תוכל לסקר סיפור שהכתבים החשובים לא יהיו מוכנים לגעת בו… היא תקבל כתבה אמיתית לסיקור, וכשלבסוף היא תפרוץ, היא תפרוץ בגדול… היא ידעה עד כמה רחוק היא צריכה להגיע…"
ברגעי המשבר הרבים של כל אחת מהן, הן תיעזרנה זו בזו. יהיו גם כעסים של חוסר הבנה או קינאה, כשהפער בין אורחות חייהן יהיה גדול מדי. אבל למרות הכול, הן תמיד תישארנה טולי־וְ־קייט, החברות הטובות ביותר מדרך הגחליליות.
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
'פתקי מלחמה' מאת אסתר מאת: ד"ר רותי קלמן אסתָּר, היא אסתָּר שמיר. זמרת-יוצרת ישראלית, נטורופתית ויוצרת שיטת 'קול הרוח'. אני זוכרת אותה משנות השבעים־שמונים כזמרת עם שירים נפלאים כגון: 'עברתי רק כדי לראות', 'במקום הכי נמוך בתל אביב' ועוד. שירים
'הצייר מוונציה: רומן היסטורי' מאת דמיאן דיבן ; מאנגלית: סיון מדר מאת: ד"ר רותי קלמן ספרו של דמיאן דיבן, מחבר סדרת 'שומרי ההיסטוריה', זיכה את מחברו בפרס אגודת סופרי ההיסטוריה לרומן ההיסטורי הטוב ביותר של שנת 2023. במרכז הרומן, ניצבת
'ג'ק ריצ'ר: הסוד' מאת לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד ; מאנגלית: שאול לוין מאת: ד"ר רותי קלמן הוושינגטון פוסט הגדיר את ג'ק רייצ'ר, גיבור סדרת הסיפורים של צ'יילד, "מגיבורי הז'אנר הגדולים במאה ה־21!". הז'אנר הוא כמובן ז'אנר ספרי המתח. וכבר הזכרתי