'הגולם והג'יני' מאת הלן ווקר ; מאנגלית: שרון פרמינגר

 ראשית, כמה מילים עלינו. בדימונה הקטנה של שנות השבעים, גרנו זו ליד זו, ערגה רבינרסון ורותי פרלמוטר. שתי חברות. בבקרים שהינו יחד באותה הכיתה. מאז כיתה ב', בבית הספר יוספטל. בצהריים הכנו שיעורים וקראנו ספרים, כל אחת בביתה. ואת אחר־הצהריים, בילינו, לרוב יחד ברחוב – במשחקי רחוב, ובעיקר – בראנו לנו עולם משלנו, כשאנו מגלמות דמויות בהצגות הדמיוניות שהמצאנו. בכיתה ז', בגיל שתים־עשרה,  עזבתי עם הוריי את דימונה. חזרתי אליה, כעבור שנים,  נשואה לחיים, דימונאי אף הוא, עם שני ילדינו, אורן ותמר.

עברו 60 שנה. שתינו עברנו מאז חיים מלאי פעילות עם לימודים ועבודות – אני עם בעלי חיים; ערגה עם בעלה אורי ושלושת ילדיה: אורן, גלי, ועדי. כל אחת מאיתנו אף זכתה בנכדים נפלאים ואהובים. ועדיין אנחנו חברות טובות, למרות מרחק המגורים, כשערגה גרה כיום בהוד־השרון, ואני – בדימונה. מכיוון שאחת האהבות שאנו חולקות, עד היום, היא הקריאה, ביקשה ערגה שאקרא את הספר 'הגולם והג'יני' כדי שנוכל לדבר עליו.  התוצאה היא הניתוח המשותף שלפניכם על יצירה מעניינת זו.

בספר המרתק שכתבה הלן וקר (לא להאמין, שזהו ספר הביכורים שלה), ישנם שני סטראוטיפים הלקוחים מאגדות עם. הראשונה היא טיפוס נשי של גולם. רעיון הגולם מתבסס על אגדות יהודיות המספרות על בקיאים בתורת הנסתר, שיצרו גולם, יצור שנברא מחומר, על־פי ספר היצירה. בין אלה שמייחסים להם יצירת גלמים נמנים: רבא, רבי חנינא ורבי אושעיא, שלמה אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל החסיד, והמפורסם ביותר הוא המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליווא). אותם "בוראים" הפיחו בגלמים שלהם רוח חיים בעזרת שמות קדושים מתורת הנסתר, והם מילאו את רצון יוצריהם עד להשמדתם.

פרופ' משה אידל מציין, שבתרבות הספרדית – הגלמים עשויים מברזל, ששואבים את כוחם מהכוכבים, ואילו בתרבות האירופאית – הם נוצרים מאדמה, ומהותם השתנתה לאורך השנים: בימי הביניים תואר הגולם כעבד שמשמש את אדונו וכפוף לו באופן מוחלט. בתקופת הרנסאנס התפתח הגולם ליצור שנוצרות בו תקלות, וצריך לעיתים להשמידו, ובעת החדשה – מקבל הגולם חיות משלו ויכול למרוד ולקום על יוצרו.

הדמות הסטראוטיפית השנייה בספר היא ג'יני. אב טיפוס המבוסס על אגדות־עם ערביות. הג'יני מופיע בפולקלור הערבי כיצור על־טבעי, שיכול למלא רצונות. אם הוא משועבד לאדון – הוא חייב למלא את כל משאלותיו, וכמובן כולנו מכירים את הג'יני המפורסם ביותר בסיפור העם על אלאדין ומנורת הקסמים. בספרה של וקר הוא מתואר כך: "מבין כל הג'ינים – גזע מגוון, רב צורות ורב יכולות – השתייך הג'יני לאחד המינים החזקים והנבונים ביותר. צורתו האמיתית היתה ערטילאית כמו משב אוויר, בלתי־נראית לעין אנוש. בצורתו האמיתית היה יכול לזמן את הרוחות ולרכוב עליהן על פני המדבר. אך גם ללבוש צורת חיה מוצקה, עשויה שרירים ועצמות, לראות מבעד לעיניה ולחוש מבעד לעורה; אבל במהותו נותר תמיד ג'יני – יצור של אש. כפי שהאדם הוא יצור של אדמה…"

הגולם הנשית בספר שלפנינו נבראת על־ידי יהודי מפוקפק, בשם יהודה שלמן, שמעורה בחכמת הנסתר. זאת לבקשה גחמנית של אדם בשם אוטו רוטפלד. כששלמן שואל את רוטפלד, אילו תכונות הוא רוצה שתהיינה לגולם שלו, מלבד צייתנות. מבקש רוטפלד שתהיה נאה, ומלבד זאת, שתהיה חכמה ושואלת שאלות, כפי שהיתה אחותו המתה, שאליה התגעגע. יהודה שלמן מתפלא על התכונות שהתבקש להעניק לגולם, אבל נענה לבקשה. עם זאת, הוא מסביר לרוטפלד, שבין תכונותיה של הגולם יש גם יכולת פיזית כשל עשרה גברים, ושהיא  תגן עליו בלי לחשוב פעמיים. היא גם עלולה לצאת מכלל שליטה בסופו של דבר, עד שאולי ייאלץ להשמיד אותה.

רוטפלד מסכים. הגולם נבראת והוא בא לאסוף אותה בקופסת עץ גדולה, עדיין ללא חיות, בדרכו לניו־יורק להתחלה חדשה של חייו. שלמן רושם לו על פיסת נייר קטנה את הפקודה שתחייה אותה, והשנייה – כדי להשמידה.

היא אמורה להתעורר כשילחש את הפקודה המתאימה, אבל שלמן מזהיר אותו שלא להעירה במהלך ההפלגה כדי שלא תתעוררנה בעיות.

העניינים מסתבכים באונייה, שכן רוטפלד אינו יכול להתאפק ומקים את הגולם שלו לתחייה. אך מצבו הבריאותי מתדרדר והוא נפטר באונייה. הגולם מוצאת עצמה ללא אדונה, וצריכה להתחיל להסתדר בעצמה, ללא הכוונה והוראות, גם באונייה וגם בעיר הגדולה ניו יורק. שם היא מגלה, שבין יכולותיה היא יכולה לשמוע את מחשבות האנשים סביבה, ומסוגלת להבין את כל השפות.

לפני שהיא מסתבכת ברחובות העיר הגדולה, מוצא אותה רבי אברם מייר, יהודי זקן ואלמן, המכיר את תורת הנסתר. הוא מיד מבין שהיא גולם, והוא לוקח אותה תחת חסותו, כדי להגן עליה, את פיסת הנייר הקטנה עם הפקודות להפעלתה ולהשמדתה הוא שומר במגירה. בביתו, שבברוקלין, היא תתוודע למסורת היהודית, ותמצא עבודה במאפייה יהודית. בלילות היא לא ישנה, ומעבירה את זמנה בתפירה. הרבי מייר מלמד אותה על אופי אנשים. היא צריכה ללמוד להגיב למה שאנשים אומרים ועושים, ולא לרצונות ולפחדים שלהם, שאותם היא שומעת בראשה ומדגיש ש"צריך לשפוט אנשים לפי מעשיהם ולא על פי מחשבותיהם." מה שמזכיר את הבעייה האתית שעלתה גם בסרט 'דו"ח מיוחד', שבו משטרת מחשבות עצרה אנשים בשל מחשבות עתידניות. אם אדם מתכוון לבצע פשע, האם זה מספיק כדי לאוסרו? האם הוא נועד באופן דטרמיניסטי לבצע את הפשע? האם אין לו בחירה חופשית להתחרט, ולהשאיר את הצד האפל רק במחשבות?

הרבי אברם מייר שרוי בסכסוך פנימי עם עצמו. האם להשמיד את הגולם, או להשאיר את ההחלטה בידיה. שוב ושוב תופיע הדילמה הזו בספר אבל השמדה לא תקרה. היא גם לא יכולה לקרות, אחרת היכולת האלוהית תהיה סופית בידי האדם.

כשימות רבי אברם מייר, פטרונה היהודי, היא תבכה לראשונה, וכשהיא תפרום את השמלה שתפרה כדי לתפור אותה מחדש. יווצר בשמלה חתך ארוך, כמו הקרע שעושים לבני משפחת הנפטר על פי היהדות. היא תתאבל עליו כמו יהודיה.

באותו הזמן, גם-כן בניו־יורק, בשכונת מהגרים שקיבלה את הכינוי 'סוריה הקטנה', מביאה אשה בשם מרים פדול – בעלת בית־קפה במקום – קנקן חבוט, שעבר מדור לדור במשפחתה, אל סדנתו של הפחח בוטרוס ארבילי. ארבילי מתבקש לנסות ולתקן את הקנקן, מבלי ששניהם יודעים מה באמת מסתתר בתוכו. בזמן התיקון, משתחרר הג'יני, שהיה כלוא בקנקן במשך אלף שנים. ארבילי הפחח  מתוודע למהותו, ולעברו של הג'יני. הם מבינים שהם חייבים לשמור את סוד מהותו האמיתית מפני בני האדם, שכן "בני האדם לא צריכים שום סיבה כדי לחולל מהומות, הם צריכים רק תירוץ". הוא מלמד אותו לעבוד בפחחיה, ובעיקר, לא לפחד מברזל, שכלפיו הוא חש פחד ורתיעה. חריצותו, ויצירות הצורפות שהוא יוצר מזהב וכסף בסדנה, מביאות לארבילי, פרנסה טובה ושם טוב. בלילה הג'יני אינו ישן, ומעביר את זמנו בסדנה.

גם הגולם – שמקבלת מרבי מייר את השם 'חוה' (האֵם הראשונה במסורת היהודית), וגם הג'יני, שמקבל מארבילי את השם 'אחמד' (כסיפור כיסוי, הוא בדואי שבא ממצרים. לכאורה ייצוג ישמעאל, כי בא מאגדות ערב, מהמדבר, אבל הוא אינו מזדהה לחלוטין עם השם, כמי שנפשו חופשייה ולא כבולה לאמונה כלשהי. אם כי דימויו כבדואי, שנע ונד ממקום למקום במדבר, דווקא מתאימה לו) – שניהם אינם ישנים בלילות. הוא זקוק לחופש, ולכן מתחיל לשוטט בלילות, ולתור את רחובות ניו יורק. לילה אחד – כשגם הגולם הופכת לחסרת מנוחה בדירתו של רבי מייר – היא מחליטה לצאת לרחוב, אבל מאבדת את דרכה. הם נפגשים.

"ואז בקצה אחד הרחובות, צץ אור מוזר, כאילו צף באוויר. היא קפאה בבהלה. האור הלך והתקדם לעברה. אך כשהתקרב ראתה שהוא בעצם פנים – פני גבר. הוא היה גבוה מאוד, אפילו גבוה ממנה, וגלוי ראש. שערו הכהה היה קצוץ. פניו – וגם ידיו, ראתה עכשיו – הפיצו אור חמים, כמו מנורה עם אהיל תחרה… ממרחק כזה לא יכלה לקרוא את מחשבותיו, אבל הסקרנות שבפניו. היתה ברורה. מה היא? כך חשב. ההלם ריתק אותה למקומה. רק הרבי היה מסוגל לראות אותה כיצור שונה. היא ידעה שעליה להסתובב ולברוח. להתרחק מהאיש הזה, שיודע יותר מדי מעצם העובדה שהוא רואה אותה, רואה אותה באמת. אבל היא לא היתה מסוגלת לזוז. שאר העולם נגוז… "מה את?" שאל. היא לא אמרה כלום, לא הראתה שום סימן שהבינה. הוא ניסה שוב: "את לא אדם. את עשויה מאדמה." סוף־סוף פצתה את פיה. "ואתה עשוי מאש," אמרה… הוא נסוג צעד אחד. "איך ידעת?" "הפנים שלך קורנים. כאילו הם מוארים מבפנים. אף אחד אחר לא רואה את זה?" "לא,"אמר. "אף אחד." "אבל גם אתה יכול לראות אותי," אמרה…"

איבוד דרכה בלילה, הוביל אותה למפגש עוצמתי בין אדמה לאש, ואת שניהם – לדרך חדשה המשלבת בין תכונותיהם ועולמם. מעתה הם יטיילו יחד פעם בשבוע, בלילה. נקשרים זה לזו. היא אינה יכולה לקרוא את מחשבותיו. אך רגישה לתגובותיו ושפת גופו. היא מרגישה, אפילו ממרחק, מתי הוא בסכנה, ומתי הוא זקוק לעזרה. הוא יכיר לה את רחובות העיר הגדולה, יגיד לה שהוא סומך עליה יותר מאשר על עצמו, מה שיבוא לידי ניסיון בהמשך דרמטי. הוא ימשוך גם אותה לשיחות על אמונה, שכבר ניהל בעבר עם דמויות אחרות, שהוא פוגש בדרך חייו רבת השנים:

תרבות האיסלאם תבוא לידי ביטוי בדמות פאדווה הבדואית ואביה. היא תספר לו על האירוסין מגיל צעיר, שנקבעים רק על־ידי ההורים; האיסלאם יתגלם גם בדמותו של סאלם איש הגלידה, שהיה רופא בעברו. גם פאדווה, גם אביה, וגם סאלם, האמינו בג'ינים, שבאים מהתרבות הערבית. לכן, רואים גם פאדווה, וגם אביה, את ארמונו הלא-נראה של הג'יני במדבר. והם מאמינים למה שהם רואים. סאלח מאמין בג'ינים, לא רק בגלל מוצאו. בתור רופא, הוא הגיע לרפא נערה, ובגלל השד הרע שהיה בתוכה הוא כמעט מתעוור. אחר-כך לא יראה את בני האדם, אבל יראה דווקא את האור הקורן שסביב הג'יני, כמו גם את החומר שממנו עשויה הגולם. גם פאדווה, גם אביה, וגם סאלח באו במגע עם ג'ינים, מה שחולל תמורות בנפשם ובגופם.

על הנצרות הוא ידבר עם בוטרוס ארבילי הנוצרי, לאחר שהוא נחשף להכנות לחג המולד ואז הוא ישאל: "אבל מה המשמעות של כל זה?" "וכך בחשש כבד, מצא ארבילי את עצמו מספק לג'יני היסטוריה מקוצרת של חיי ישוע ושל ייסוד הדת הנוצרית. לאחר מכן פרץ ביניהם ויכוח ארוך, נפתל ואף נוקב לפעמים. "בוא נראה אם הבנתי נכון," אמר הג'יני בשלב מסוים. "אתה ובני הקהילה שלך מאמינים שמין רוח רפאים שחיה בשמים יכולה למלא את המשאלות שלכם." "זאת פשטנות גסה, ואתה יודע את זה." "ובכל זאת אתם חושבים שאנחנו, הג'ינים, לא קיימים אלא באגדות?"…" בנוסף ינסה ארבילי דרך אחרת: "אתה היית קיים גם כשלא האמנתי בקיומך. אז באותה מידה אלוהים קיים בלי שאתה מאמין בו". הג'יני יחווה את מנהגי הנצרות גם בסביבתו של מתיו הקטן.

על היהדות הוא ישמע מהגולם. כשהיא שואלת אותו אם הוא מאמין באלוהים, הוא אומר שלא. "אלוהים הוא המצאה של בני האדם…" הוא יגיד לה, ויתהה: "אז אולי האלוהים הזה של בני האדם הוא פשוט ג'יני כמוני, שתקוע בשמים ונאלץ להגשים משאלות. או שאולי הוא הצליח להשתחרר מזמן. אבל אף אחד לא סיפר להם." כשהוא שואל אותה אם היא מאמינה באלוהי היהודים היא עונה, שהיא לא יודעת. אבל אם הרבי האמין בו, והוא היה האדם הכי חכם שפגשה, אז כנראה שהיא כן מאמינה. מחשבה לוגית, מבחינתה, שמבוססת על אמונתה באדם שחינך אותה, ולא באל עצמו. אבל מכאן היא תפתח באופן עצמאי את הרעיון: "נניח שבני האדם יצרו את האל שלהם, בגלל זה הוא פחות אמיתי? תראה את השער הזה. בני אדם יצרו אותו. ועכשיו הוא קיים." "כן, אבל הוא לא מגשים משאלות," אמר. "הוא לא עושה כלום." "נכון," אמרה. "אבל אני מסתכלת עליו ואני מרגישה משהו. אולי זאת המטרה שלו."

כך מצטיירת מהות האמונה – על־פי ארבילי הנוצרי, על־פי הגולם שמסמלת את היהדות, וגם באופן מעשי ממייצגי האיסלם – קיומו של האל, לא תלוי באמונה של אנשים. הוא קיים בכל מקרה, גם אם לא מאמינים בו. ואם מאמינים – זה לא משנה אם זה נכון או לא.

נושא אחר שמעסיק את הג'יני בתור רוח חופשיה, הוא נושא החירות, והמגבלות, שבאות עם האדונים, או כאלה שמחליטים בשביל אחרים. גם פאדווה, גם סופיה וינסטון הצעירה העשירה, שיפגוש אחר-כך, וגם הגולם שלפניו – הן ייצוג של נשים שנמצאות בתוך מסגרת, משעבדת, שכובלת אותן לעשות כרצונה, בלא בחירה חופשית שלהן.

פאדווה מספרת לו שייארסו אותה, והיא תעשה מה שהבעל יגיד לה, ותשרת אותו. כשהוא יתמרמר, שלא תהיה לה אפשרות בחירה במישהו שבו תחשוק או תאהב, היא תגיד "לדעתי עדיף ככה". עם זאת, היא מצליחה להשתחרר מהכבלים המסורתיים דרך חלומותיה ולהתאחד עם הג'יני.

סופיה מצליחה להתחמק רק לרגעים מדודתה השומרת כדי לשוחח איתו. אבל היא תקבל אותו בחדרה בסתר, ואחר כך היא תפר את פי־אביה כדי לעזור לג'יני.

הגולם נבנתה כדי לשרת אדון "שמעתי כל מחשבה שלו וצייתתי לה בלי שום היסוס" היא מספרת לג'יני. והוא מגיב בזעזוע "ממש נורא". "אולי בשבילך זה נורא. אבל בשבילי זאת דרכו של עולם… אם הייתי עצמאית, כמו שאתה רוצה להיות, הייתי מרגישה שאין לי תכלית… הרגשתי שככה צריך להיות." "בסדר," הוא מקשה "אז תרשי לי לשאול אותך: אם במקרה או בדרך קסם היית יכולה לקבל בחזרה את האדון שלך, היית מעוניינת בזה?" עצם השאלה כבר מעמיד אותה במצב של בחירה. שזו בחירה חופשית, שלא ניתנה לה קודם. ולכן היא יכולה להחליט שהיא מעדיפה שיהיה לה מישהו, שיגיד לה מה לעשות כי היא עושה הרבה טעויות. גם בעתיד היא עוד תמצא עצמה במצבים, שיגרמו לה להחליט בעצמה, למרות מה שאומרים לה. לכאורה הגולם היתה צייתנית ללא היסוס, גם בחברת רבי מייר. ובכל זאת, כשהיא מבינה שלא לכל מקום היא יכולה ללכת כאישה, כמו למשל כשהרבי מעולם לא לוקח אותה לתפילה, היא שואלת, כמתריסה: "למה נשים לא יכולות לקחת חלק בנושאים דתיים שונים כמו השתטחות על הקבר…" 

האשה היחידה בספר – החופשייה ברוח, בנפש ובדעת, כשהיא משוחררת מאמונות וממוסכמות חברתיות – היא מרים פדול מבית הקפה שב'סוריה הקטנה'. עיניה של מרים פדול רואות את כל מה שמתרחש מסביבה. היא תעזור לכל אחד, ולא משנה מה מוצאו ואמונתו. היא תגייס כל אחד, אם תצטרך לכך, והלב שלה פתוח לכולם. גם שמה אולי מרמז לשילוב ולפתיחות. מרים, שמזכירה בשמה את מריה, אֵם ישו, ופדול, שנשמע כשם ערבי. סורי, אולי. היא מסמלת את הסובלנות. בניגוד לאנשי דתות פנאטיים שמנסים לכפות את אמונתם על האחר. היא תומכת באימרה שאומרת: איש באמונתו יחיה.

הג'יני עצמו, למרות רוחו החופשייה, הצליח להילכד על-ידי מכשף ערבי. הוא שם לו אזיק ברזל, הכניס אותו לקנקן, והצליח לשעבד אותו לרצונו. הג'יני מוטרד לא רק מהיעדר הזיכרון מאותה התקופה, אלא הוא אינו זוכר מה נאלץ לעשות בשביל המכשף. בעייה מוסרית. האם הרג מישהו בהוראת המכשף? האם הוא נהנה להרוג? ואז הוא מפנה את הדילמה אל הגולם שמוכנה לחיות תחת אדון: " ואם היה אומר לך להרוג את עובדי המאפייה? באיזו מידה תנחם אותך העובדה שזאת לא אשמתך"?

כשהגולם חושבת על עצמה בסיטואציה של פגיעה במישהו, היא בטוחה שהיא תשמיד את עצמה, כדי לא לגרום לעוול לאחרים. אבל כשהיא מקבלת פקודה כזו, היא לא מסוגלת לעצור בעצמה. שכן כך נוצרה, עם חיבה להרס, כשאז היא מאבדת שליטה עצמית ואפילו נהנית מכך. לכן היא כלי מסוכן, כשהיא בידי האדם הלא־נכון. הרבי מודע לסכנה. הוא גם חושב שאין לה נשמה.

"התשובה הפשוטה והשטחית היתה "לא "רק ריבון עולם יכול להעניק נשמה, כפי שנפח נשמה באדם בהבל פיו הקדוש. והגולם היא מעשה ידי אדם, לא מעשי ידי האל. כל נשמה שעשויה להיות בה תהיה חלקית מאוד, שבריר קטן. אם ישיב אותה אל עפרה, אולי יהיה זה מעשה הרב בלתי מוצדק; אבל זה לא ייחשב לרצח.

אלא שכל הפלפולים האלה החווירו כשעמד מול הגולם עצמה, על שלל אכזבותיה, הצלחותיה ודאגתה הברורה לבריאותו הרופפת… והוא לא ראה לפניו גוש חומר שנפחו בו חיים, אלא אישה צעירה הלומדת לחיות בעולם. אם יצליח ויכבול אותה לאדון חדש, יגזול ממנה את כל הישגיה. רצונה החופשי ייעלם ויוחלף בפקודותיו של אדונה. האין זה סוג של רצח?…"

בתוך לבטיו הוא מצליח למצוא נוסחה. הנוסחה של מייר מאפשרת לכבול גולם לאדון חדש.
אבל כתוצאה מתפישתו החדשה, הוא משלב בנוסחה סייג מחוכם. היא צריכה להסכים מרצונה החופשי להשתעבד לאדון חדש. סיטואציה זו עוד תעמוד למבחן. כמו גם עמדתו של הג'יני לחירות.

הגולם והג'יני דומים בייחודם, אך שונים במהותם ובדרך הבנתם את העולם. היא עם רגליים על האדמה. אופי של אדמה יציבה, כמו החומר ממנו היא עשוייה, ומתאים לה לעבוד במאפייה שמייצרת לחם, שמופק מהחיטה, שבאה מהאדמה. הוא רוחני. שאלותיו תוהות, סקרניות, עמוקות. לא מהסס לשאול שאלות קשות. חופשי ביחסיו עם הנשים בעבר, כשהוא סוחף אותן אל תשוקותיו. אך מתון, כשהוא מתאים עצמו לגולם. היא מנסה להיות קלילה יותר בעטיו. להתנסות בדברים. כמו בזמן שהם מטיילים בפארק, והיא מתוודה שהיא מרגישה תחושה מוזרה, כאילו היא רוצה לרוץ ולא לעצור אף פעם. הוא שואל "וזה כל כך מוזר?" והיא עונה "לי זה מוזר. אף פעם לא רצתי." "מה? אף פעם?" "אף פעם." "אז כדאי שתנסי." היא שתקה, כאילו היא שוקלת את דבריו; ואז זינקה ממקומה והסתערה קדימה…"

כיוון שיסודו באש, מתאים לו לעבוד בפחחיה עם אש, ללבן מתכות, וליצור מהם יצירות אמנות, תכשיטים ואפילו תקרה יצירתית יפהפיה. השוני ביניהם – המשיכה בין שני יסודות עולם: האדמה והאש – מסכם את כל הדילמות בספר. אפשר להיות שונה, ובכל זאת להיות סבלן וסובלן לאחר ואף לאהוב.

עוד מסקנות שאפשר להסיק מהספר:

האדם רוצה לפתור את חידת הגולם, אך מודע לכך, שלא יוכל ליצור גולם מושלם, שכן אחרת האלוהות תינתן לאדם. הגולם מצידו, בהיותו יצור שניתנה לו היכולת לחשוב, לעולם ינסה להבין ולפתור את חידת האדם ואורחותיו. מה שכמובן בלתי אפשרי לאור הרב־גוניות ובהיות כל אדם שונה ממשנהו.

מסקנה נוספת מביאה אותנו להרהר בדברי אלוהים לקין "לפתח חטאת רובץ אליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז). יש פיתוי תמידי לפתחו של כל אדם חופשי, והוא חופשי לבחור בין טוב לרע. כך שתמיד יהיו ג'ינים/בני-אדם שבוחרים ברע לצד ג'ינים/בני־האדם שבוחרים בטוב. צילם של הג'ינים הרעים שלכודים בקנקן, או משוחררים להרע, יהיה תמיד חלק מאיתנו, צל, שיאיים עלינו ועל אושיות החברה, ועלינו לזהותם, על פי מעשיהם, ולהישמר.

ציטוט מהניו יורק טיימס בכריכה האחורית אומר כך: "הסופרת מצליחה להפיח בדמויותיה מידה כה רבה של חיים עד כי הקוראים לא יכולים שלא להיקשר אליהן עמוקות ולהצטער על שהגיעו לעמוד האחרון." ואנחנו אומרות: תמיד אפשר לחזור ולהתחיל מהתחלה.