בהקדמתה לספר, מציינת ג'וליה מאליה, כי ההשראה לספרה הגיעה מהספינה 'לה באלן' שהפליגה ב-1720 מצרפת למושבה הצרפתית החדשה 'לה לואיזיאן' בארצות־הברית. על סיפונה של הספינה היו תשעים נשים בגיל הפריון שגדלו או נכלאו בבית החולים 'לה סלפטרייר' בפריז. נשים אלו שעברו נידויים והשפלות חברתיות, מועברות לשם כדי להינשא לגברים שהתיישבו במקום, וביקשו להקים משפחות. לא ניתנה להן זכות הבחירה, לא בהגעה למקום, ולא בבחירת הבעל. עדיין, חלקן חשבו, שמצבן יוטב במקום החדש.
כדי ליצור רומן שיעביר את התקופה ההיסטורית ההיא, נעזרה המחברת במקורות רבים, בארכיבים ובמסמכים שמתארים את לה סלפטרייר, את פריז של אותה התקופה, אלמנות והריון בחברה הצרפתית של המאה השמונה עשרה, תרופות, וכמובן כל הרקע ההיסטורי של ההתיישבות בלואיזיאנה מתוך דיווחיהם ומזיכרונותיהם של מתיישבים צרפתיים.
עלילת הספר מתמקדת בארבע נשים דימיוניות, שכל אחת הגיעה ל'לה סלפטרייר' מסיבה אחרת. הן בגילאים שונים, כשהצעירה, שרלוט היתומה, בת שתים-עשרה בלבד. הקשרים שביניהן, הולכים ומתהדקים בספינה ולאחר־מכן. בתחילה אטיאנט לוקחת את שרלוט הצעירה תחת חסותה, והן הופכות לחברות קרובות. כשז'נבייב, שמבצעת הפלות לא-חוקיות, תנסה להתחבר אף היא לאטיאנט, שרלוט תקנא. מי שגם תהפוך לחברתן היא פטרוניי היפה, עם כתם הלידה הלבן על פניה, בריפוי שהיא מבצעת בעזרת צמחים ובדמותה, היא נחשבה כמטורפת. יתר הנשים באונייה מתרחקות ממנה.
אחרי חודשים של הפלגה, הן מגיעות. "רק כעבור שעות של שייט הנשים מבחינות לראשונה בביתן החדש. דממה משתררת. מהפירוגים, סירות הקאנו, לה לואיזיאן לא נראית מרשימה במיוחד, שטוחה ודוממת כמו כל דבר רחוק. מטווח כזה כל תנועה נמחית והעצים מיטשטשים כמו בציור של ילד. הנשים נועצות עיניים כאילו הן בוחנות את פניו של זר. הן דמיינו את הרגע הזה פעמים רבות כל כך שמוזר לחוות אותו עכשיו. למה כבר יש להן לצפות. אחרי שחצו את האוקיינוס האטלנטי?"
עד שייחתנו כל אחת מהן, כולאות אותן הנזירות, המלוות את הנשים, במחסן סגור ללא חלונות. חלקן סובלות ממגיפות. תוך זמן קצר ישיאו כל אחת מהן. אטיאנט מועברת למקום רחוק, ושלוש האחרות עדיין מצליחות לשמור על קשר במהלך השנים הבאות. חלקן יולדות. חלקן חוות אלימות, אדישות ובגידות. חלקן הופכות לאלמנות, מצטרפות למנזר. חלקן נישאות שוב. היכולת הנפשית שלהן לשרוד, את קשיי המקום והאנשים, תלויה במידה רבה בחיזוק שהן מקבלות מהחברות.
לאחר מותו של בעלה הראשון מוצאת את עצמה ז'נבייב אלמנה צעירה בת שלושים. היא חושבת "אף אחד לא ממציא את עצמו מחדש כשהוא עובר ליבשת אחרת. אנשים רק מסתגלים, בזכות מי שהם ממילא, בזכות מי שנמצא במקרה בסביבה".
אורח החיים החלוצי לא פשוט להן. כשפטרוניי וז'נבייב נפגשות, אפשר לשמוע מדבריהן חלק ממה שעבר, חלק ממה שיהיה: "מה יקרה לך עכשיו?" שואלת פטרוניי. "אני לא יודעת," עונה ז'נבייב… עתידה בלתי ידוע אבל לא בלתי מושג, ובזה היא מתרכזת. היא לשה אותו עכשיו, לא בקמח ובמים אלא במילים ובמעשים, והוא לובש צורה, שביל הנמתח מכל מה שעשתה ומכל מה שהפנתה לו עורף. עד כה הוא הוביל אותה לכאן: אל חברתה הטובה ביותר, עם בתה, למקום שחשבה שלעולם לא תגיע אליו.
את עברה היא כבר מכירה. הוא תמיד יהיה קיים ויבלע אותה אם רק תיתן לו. היא מתרווחת בכיסאה ורואה את מלאני לוקחת סמרטוט מאמיל. פטרוניי לידה לא מנידה עפעף, מאפשרת להם לפתור בעצמם את מה שהוא עניינם בלבד. ומעבר להם החייל מעשן מקטרת על סלע, והרכב כבר מושך את הסוסים הסרבניים. דלת הכרכרה פתוחה מעט – פתח אל העתיד."