'במרחבים' מאת הרנן דיאז ; מאנגלית: שרון פרמינגר

שני אחים שוודים, לינוס, הבכור, והוקן – הקטן ממנו בארבע שנים – יוצאים יחד לחיים חדשים. אביהם הצליח להשיג להם כרטיסים כדי שיעזבו את החווה המבודדת שלהם בשוודיה, ייסעו לניו יורק וימצאו שם את מזלם.

"הם הגיעו לפורטסמות באיחור רב, וכולם נחפזו לרדת אל סירות המשוטים שלקחו אותם אל החוף. ברגע שהציבו את רגלם על הרציף נסחפו הוקן ולינוס בזרם האנשים שהתרוצצו לאורך הנתיב המרכזי. הם פסעו זה לצד וזה וכמעט רצו. מדי פעם פנה לינוס אל אחיו כדי ללמד אותו משהו על הדברים המשונים שמסביב. שניהם ניסו לקלוט הכול תוך כדי חיפוש הספינה הבאה שלהם, שעמדה להפליג אחר־הצהריים. סוחרים, קטורת, קעקועים, עגלות, נגני כינור, צריחי־כנסייה, ימאים, קורנסים, דגלים, קיטור…

ואז הביט הוקן ימינה – ואחיו נעלם… הוא הביט סביבו, חזר על עקבותיו, סטה מהמדרכה ופנה אל חומת המזח, רץ קדימה וחזר שוב אל המקום שבו ירדו לחוף. סירת המשוטים כבר נעלמה. הוא שב אל הנקודה שבה איבדו זה את זה. הוא טיפס על ארגז, קצר נשימה ורועד, צרח את שמו של אחיו והביט מלמעלה על זרם האנשים. תסיסה מלוחה על לשונו נהפכה במהירות לעקצוץ משתק, שפשט בכל גופו. רק בקושי הצליח לייצב את ברכיו הפקות… הוקן עבר ממזח אל מזח ושאל על אמריקה… הביט לתוך סירת המשוטים. לינוס לא היה בה. אולי כבר עלה על הספינה. אחד הימאים הושיט לו יד והוא נכנס לסירה… "

"ברגע שהגיעו לספינה, דרש ממנו מישהו את כספו והוביל אותו אל פינה חשוכה בבטנה… בייאוש גובר עלה שוב במהירות אל הסיפון ופילס לו דרך בין ההמונים המנפנפים והימאים הטרודים. כל המלווים כבר ירדו מהספינה. כבש העלייה נאסף. הוא צעק את שמו של אחיו. העוגן הורם; הספינה נעה; ההמונים הריעו."

ומרגע זה, הנער לבדו. בקליפורניה. מהגר צעיר ובודד. בלי ידיעת השפה ובלי להכיר איש.   בתקופה של קדחת מחפשי הזהב. בהתחלה מאמצת אותו משפחה שמחפשת זהב, ונעזרת בו. אחר כך ימצא עצמו בשבייה של אישה מפוקפקת – בעיירה נידחת בשם קלנגסטון בלב המדבר –  שמחזיקה  בו כנער שעשועים. כשהוא נחלץ ממנה הוא רץ אל המרחבים והחופש. "עיניו נעוצות בנקודה הרחוקה שבלי ספק תאדים בקרוב ותראה לו את הקו הישיר לאחיו. הרוח העזה בגבו היתה סימן טוב – יד מעודדת שדחפה אותו קדימה וגם מחתה את עקבותיו."

מתוך מטרה ברורה – להגיע אל אחיו לניו יורק, בלי לדעת באמת את הדרך – הוא מתקדם במרחבים העצומים, בתוך סופת אבק, מקווה שהיא אינה גוררת אותו בחזרה לקינגסטון. "ברגע ששביב הזוהר באופק הראה לו באיזה כיוון ללכת, המשיך בדרכו מזרחה." הוא תופס ציפורים בשם 'שכווי הלענה' ושותה את דמן. מהדם הוא גם מורח על גופו כשיריון שמתקשה כנגד צריבת השמש.

ההליכה הבלתי פוסקת מתחילה לשבש את דעתו. "ההליכה היתה נס תמידי. הרגע הקשה ביותר בכל צעד היה הנחת כף הרגל. הוא הביט בנעל שלרגלו, נדהם כשראה אותה באוויר ותהה איך הגיעה לשם ואיך תצליח אי פעם לנחות… הנוף הבלתי משתנה רק העמיק את טירופו. הוא איבד את הכרתו ושב אליה ומצא את עצמו הולך… לא היה לו מושג כמה זמן חלף או איזה מרחק עבר. לפעמים היה בטוח שהוא דורך במקום."

הישועה מגיעה בדמותו של לורימר. חוקר טבע, בוטניקאי וזואולוג, שמסתובב במדבר עם צוות עוזרים, בדרך אל אגם המלח הגדול. שם הוא רוצה לאשש תיאוריה שלו על מוצא האדם וקיומו של היצור הראשון.

הוא מציל את הוקן, שמתלווה אליו במרחבים, ולומד ממנו אנטומיה וניתוח גופן של  הציפורים שהם לוכדים. "הוא הראה להוקן את חוט השדרה השבור והסביר לו למה השבר הזה (בניגוד לכנף או לרגל שבורות) הרג את הציפור. הם עקבו אחר רצף החוליות אל המוח, ולורימר הסביר לחברו שכל דבר שאנחנו עושים, מנשימה ועד הליכה, מחשיבה ועד עשיית צרכים, נשלט על ידי החוט הזה, שחוצה את פלג גופנו העליון."

הוקן גם לומד ממנו על החיים עצמם. "הכרת הטבע, כך אמר לורימר שוב ושוב, פירושה ללמוד איך להיות. וכדי להשיג זאת עלינו להקשיב לדרשה המתמדת של כל הדברים… השקפתו של הוקן התעצבה מחדש. הנוף, שעד אז נראה לו סתמי לגמרי, נהפך עכשיו לחידה שהלכה וגדלה, חידה שהיה להוט לפענח, אם כי הדאגה לצורכי הקיום הבסיסיים אפשרה להם להקדיש לה זמן מועט מדי."

הוקן לומד מלורימר על העולם ועל היצורים שבו, ואף תורם מחשבות משלו. אם התיאוריה של לורימר נכונה, והתהליך של היצורים החיים משתנה כל הזמן – למה ייהפכו בני האדם בעתיד הרחוק?

כשלורימר נפגע משילוב המים, המלח והשמש, במהלך חקירותיו האובססיביות באגם המלח, מורה הוקן לחבורת המלווים לשים את חברו ומורהו על העגלה ולחזור למקום ממנו באו. "רובד חדש של אומללות ירד על כברת הארץ הצחיחה. המישור חסר החיים, על תאיו המתרבים בלי הרף, נותר כשהיה. השמש, כמקודם, עדיין קפחה ופילחה, עזה ובוטה. רק שינוי אחד חל בחדגוניות העיקשת – בדידותו של הוקן, הדבר היחיד שהיה בעל עומק בעולם הרדוד והמרדד הזה. לורימר הלך ודעך בין התיבות והצנצנות, והוקן חש חלל שנפער בתוכו. עצום כמעט כמו הריקנות שתקפה אותו בחציית האוקיינוס האטלנטי… המעלה העיקרית המשותפת לאחיו ולחוקר הטבע היתה יכולתם להעניק משמעות לעולם… מאז מחלתו של לורימר, התפשט המדבר באלימות ונהפך לחלל אינסופי."

כשלורימר יתאושש, הם יעזרו למיתחם אינדיאני שהותקף על ידי לבנים. הוקן ילמד לרפא, ילמד לחטא במים רותחים את כלי הטיפול, ולשטוף באלכוהול את ידיו למניעת זיהומים. כשהוקן ירצה שוב לצאת למזרח בחיפוש אחר אחיו, ימשיך לורימר לחפש הוכחות להשערותיו בדבר מוצא האדם ודרכיהם תיפרדנה. מלוּוֶה בסוס וחמור ועמוס במצרכים, ניגש הוקן להיפרד מלורימר. החוקר מעניק לחברו קצת זהב, צרור שטרות כסף, את תיבת הרפואה שלו ומצפן.

הוקן, שמוסיף לגדול ולגדול במהלך המסע האינסופי, נראה כבר כמו נפיל על גב הסוס, ולצד החמור הקטן. ועכשיו הוא לבד איתם בלב המדבר. "לא פעם עמדו שלושתם – חמור, סוס, רוכב – סתם כך באמצע המישור. מלבד אנחה אקראית או ניסיון קלוש לסלק חרק כלשהו, ניצבו שלושתם בלי ניע ובהו בריק."

"ההתקדמות במדבר הפועם היתה כמו שקיעה בדמדומי החושים שלפני השינה, שבהם התודעה מזמנת את מלוא הכוחות שנותרו בה רק כדי לחזות ברגע התמוססותה… לא פעם כחכח הוקן בגרונו רק כדי לוודא שלא התחרש… ובכל זאת, למרות חדגוניותו הבלתי מתפשרת, היה עכשיו המדבר שונה לגמרי בעיני הוקן…" בזכות הסוס שקיבל ואיפשר לו את הרכיבה; בזכות היכולת להקים מדורה ולבשל עליה מזון; בזכות המים שבמיכלים, ובזכות כובד הארנק הגדוש בכיסו, הוא כבר לא חש שהמדבר זר כל כך. "המישורים הם שטח ממשי, שאפשר לחצות ולצאת ממנו, ולא עוד ריק מחניק שהכול נשאב מתוכו, כולל החלל עצמו."

במשך הזמן, הוא מוצא עצמו מגן על מתנחלים כנגד אנשי יהוא שמתקיפים אותם והורגים בהם. בהגנה הזו, הוא הורג אותם, ומציל חלק מהחלוצים. כולם מודים לו. אבל הוא עצמו מזועזע לחלוטין מכך שפגע בקדושת גוף האדם והרג. מעתה, הוא יתרחק, ככול יכולתו, מסביבת בני אדם, וככל שהוא מתרחק, כך האגדות שנקשרות סביבו, הולכות ומתרבות, ונפוצות בכל מקום, כשהוא מכונה "הנץ" ('הוק' באנגלית). אבל ככל אגדה וסיפורים שבעל פה, נוספים פרטים וסיפורים על דברים שלא היו, כולל סיפורים על כך שהוא זה שחיסל גם את החלוצים, ופגע בנשים. הוא יודע שפרס גדול כבר מובטח למי שיתפוס אותו. הוא יברח מבני אדם, גם בשל כך, אך בעיקר, משום שהוא מאשים את עצמו בכך שפגע ביצורי אנוש.

בהמשך יפגוש את אסא. שיתלווה אליו. עומק בדידותו עד כה, יובלט דווקא כשהם שניים. "הם התקדמו מערבה, לרוב בשתיקה. אבל מדי פעם הביטו זה בזה מעל הסוסים וחייכו בחטף. איש מעולם לא חייך כך אל הוקן, בלי סיבה. תחושה נעימה. כעבור זמן מה למד להחזיר חיוך, בכל ערב, כאשר חנו, בזמן שהקימו מדורה והכינו ארוחת ערב, נראה לו כמעט נס שמישהו רואה אותו, שהוא במוחו של מישהו, שוכן בתודעתו של אדם אחר."

נוכחותו של אסא משפיעה גם על הדרך שבה ראה הוקן את המישורים. "הם כבר לא היו המרחב העצום והמעיק, שקיומו היה תלוי זמן רב כל כך במבטו הבודד של הוקן." "אסא לימד את הוקן להביט באוכל כמו שלורימר לימד אותו להביט בגופות – חשף עומק ומשמעות במקום שבו לא היו כאלה לפני כן… כמו עם לורימר, בזכות הלהט של אסא גילה הוקן דברים מופלאים בתחום שעד כה היה שממה חדגונית. בריקנות לכאורה ששררה סביבם הצליח אסא להשיג מגוון גדול של מרכיבים. לנוכח המחסור בתבלינים ובעשבי תיבול, הוא למד לתבל את המזון בפרחים…"

אחר כך יהיה הוקן שוב לבד. תלוש מהחברה, אך ממשיך להיטמע ולהתמזג עם המדבר, למרות מימדי גופו העצומים. המרחבים ימשיכו להשתנות עם השנים דרך עיניו, כפי שהוא ימשיך וישתנה, יגדל, יתעצם, ובכל זאת יישאר חלק מהם.

זהו מסע של חיים שלמים של מי שנקלע לבדו, בעל כורחו, לעולם זר. לומד לחיות בו, או לצידו. ולמרות הבדידות הרבה, שמלווה את רוב חייו, הוא מצליח לשרוד וללמוד את העולם, ואת עצמו, בעיקר, כשהוא באינטראקציה עם החברה, לטוב ולרע, ובתודעתו – שכוללת את מה שלמד מהמרחבים.