'הרומן שלי עם פריז' מאת רות ריישל ; תרגמה מאנגלית: מונה גודאר

ספרה של רות ריישל מאתגר את החושים בקולינריה, באמנות ובשירה הצרפתיים. במסגרת לימודי האמנות שלה, נחשפה רות ריישל לציור 'אולימפיה' של אדואר מאנה משנת 1863. הדוגמנית שדיגמנה למאנה נקראה ויקטורין־לואיז מורן, והסתבר לריישל, שהיא היתה ציירת בעצמה, אך ציוריה נעלמו – ציירת (שנאלצה לעבוד כדוגמנית בתקופה שבה הנשים לא זכו לשוויון). המסתורין של דמותה משך אותה, והיא רצתה לכתוב עליה את התיזה למאסטר שלה, אך המרצים לאמנות לא ראו בדמותה של ויקטורין, נושא מספיק עבור עבודת תיזה. ריישל ויתרה, אך שמרה על ויקטורין בזיכרונה.

לימים, לאחר שהוציאה מספר ממוארים רבי מכר, אמרה לה העורכת שלה, שהיא מאד אהבה את הפרק על פריז בממואר האחרון שלה. ריישל מרימה את הכפפה, כותבת את 'הרומן שלי עם פריז' ומשלבת את ויקטורין בעלילה.

גיבורת העלילה היא סטלה. אמה, סיליה, דרשה מבתה לקרוא לה בשמה. "לא נולדתי להיות אימא של אף אחד", היא אמרה לבתה, כבר בילדות. היא גם סירבה להגיד לילדה מיהו אביה. וכך סטלה גדלה, בניו-יורק, בצילה של אם אנוכית, יפה ומוכשרת, שאוהבת לארח, להתלבש בצורה מהודרת, ולהכין ארוחות גורמה. בארוחות אלה, התבקשה סטלה הקטנה להגיש לאורחים, למורת רוחה. באחת הארוחות היא שמעה את אחת האורחות אומרת לשכנתה: "זאת הילדה הכי מנוצלת שראיתי מעודי" (ההדגשות בקו תחתי הן שלי-ר.ק) ואם זה מזכיר לכם את אגדת סינדרלה, נמצא בהמשך מקומות נוספים בסיפור, שמדגישים את הדימיון בין סינדרלה לסטלה, היתומה מאב, ובת לאמא שמתנהגת כלא־אמא (כמו האם החורגת של סינדרלה).

סיליה תקדיש זמן לכולם, למַעֵט – סטלה. במקום בייביסיטר, שולחת סיליה את בתה לסיורים מודרכים במוזיאונים. וכשיש לסיליה מאהב אמן בשם מורטימר, והוא מציע לה לשלוח את סטלה בת־השבע אליו פעם בשבוע לשיעורים – היא לא בודקת מה הוא בדיוק עושה עם הילדה בסטודיו…

כשאימה נפטרת, אומר עורך הדין לסטלה, שהכסף, הלא־רב, שנשאר מאמה יעבור אליה בדרך מיוחדת של כרטיס טיסה לפריז – היא ממש לא מתלהבת, וחרדה שלא תסתדר שם.

בינתיים היא עובדת כעורכת משנה בהוצאת ספרים קטנה. אך הבוסית שלה מבינה שהיא צריכה חופשה, ודוחפת אותה לנצל את ההזדמנות, ולנסוע לחופשה ארוכה לפריז, עם כרטיס הצוואה של האם. היא נוסעת.

אחרי חודש בפריז, היא מגיעה לחנות בגדים קטנה, שבה שמלה אחת מכשפת אותה בחלון הראווה. המוכרת המשונה בחנות הבגדים אומרת שחיכתה לה. בהתחלה היא מפחידה אותה בדבריה, והיא חושבת: "איזה שיניים גדולות יש לך" (הסכנה שארבה לכיפה אדומה, אולי אורבת גם לה).

אבל אז המוכרת מוציאה קופסה מהודרת, שבתוכה שמלה שחורה, שהיתה השמלה הראשונה שעיצב איב סן לורן ב'דיור'. היא טוענת שהשמלה הזו חיכתה לסטלה. התנהגותה העל־טבעית של המוכרת, מזכירה את הפֵיה הטובה של סינדרלה, שהופכת את הדלעת לכרכרה, את בלואיה לשמלת פאר, ואת סינדרלה עצמה לאשה זוהרת ומלאת ביטחון.

"את האישה במראה לא פגשה סטלה מעולם. סטלה הרזה, הנערית, נעלמה. במקומה עמד יצור אקזוטי… השמלה הפכה אותה לאישה שהבטחה שופעת שינתה כל מאפיין בה… סטלה בהתה באישה הזאת, שלא דמתה לה במאום. " א-וואלה!" התגאתה המוכרת הצנומה. "לא אמרתי לך שזאת השמלה שלך? את לא מעדיפה להיות האישה היפה הזאת במקום היצור הנדוש שנכנס מבעד לדלת החנות שלי?"

כפתורי השמלה שהופכת אותה ליפיפיה ולבעלת ביטחון, נרכסים על-ידי המוכרת ברוך ובביטחון, ומהווים תיקון לפרימת הכפתורים המעוותת של שמלת הילדה הקטנה בסטודיו של מורטימר.

אבל למרות יופיה של השמלה וההשפעה שיש לה עליה, היא נמלטת מהחנות כשהיא שומעת שהיא עולה ששת אלפים דולר. שכן סכום זה לא יותיר לה מספיק להמשך.  היא תחזור אל החנות ותלבש שוב את השמלה. ריחות של משמשים ווניל מציפים אותה, והיא חושבת על דורותי, בשדה פרגים. שם – בסיפור 'הקוסם בארץ עוץ' מאת ליימן פרנק באום –מגלה כל אחד את יכולותיו, ומתחיל להאמין בעצמו.

כשהשמלה מונחת עליה, אומרת לה המוכרת "כשאת לובשת את השמלה הזאת… את מלכה". סטלה מעשית ומנסה לסרב, אבל נכנעת כשהמוכרת עושה איתה עיסקה "תקני את השמלה, תלבשי אותה היום ותעשי בדיוק מה שאני אומַר לך. מחר, אם תחושי ולוּ חרטה הכי קטנה, אני אחזיר לך כל פרנק". סטלה מסכימה. אבל אז עולה סוגיית הנעליים.

"אבל הנעליים!" הסבל ניכר במוכרת הקטנה. "אמפוסיבל! אפילו הכלבה הלבנה הקטנה ייבבה, כאילו גם היא נחרדה. האישה ליטפה את הכלבה לאישור והעיפה מבט פראי סביב החדר עד שעיניה נחו על זוג נעלי בלרינה פשוטות שטוחות. היא הצביעה עליהן וזאזה השתרכה לעברן, הרימה בפיה נעל אחת והגישה את פיסת העור לבעליה. המוכרת התכופפה והניפה את הנעל לפניה. "המתנה שלי בשבילך". הנעל התאימה לכף רגלה בשלמות. האישה הצביעה והכלבה השתרכה להביא את זוגתה. "קום סנדריון" מלמלה האשה בזמן שסטלה נעלה את הנעליים. סינדרלה…"

סטלה "החדשה" יוצאת מהחנות, ומחליטה לפחות להתחיל את הלו"ז שהציבה בפניה המוכרת. אבל מכאן תמצא סטלה את עצמה במסע פריזאי עטור ריחות בישול ומאפה. תכיר שפים, תלמד על עצמה את כישרון אנינות הטעם שבה ניחנה, ואת יכולות הבישול המופלאות שיתגלו בה. היא תכיר את ז'ול דלטור, יועץ אמנותי מבוגר, שיהפוך למנטור שלה. שייקח אותה במכונית האספנות שלו, שלמראָה היא ממלמלת "לא ציפיתי לכרכרה עם סוסים".

היא תבקר במוזיאונים ובספריות, ותלמד פרטים חדשים ומרתקים על הדוגמנית של 'אולימפיה', ויקטורין. היא תכיר משוררים ידועים, שמגיעים לערבי שירה בחנות המיוחדת 'שקספיר אנד קומפני', שאותה מנהל ג'ורג' ויטמן. חנות של חופש ותרבות, שבה משוררים ואורחים יכולים אפילו לישון בין מדפי הספרים.

בניגוד לסיליה הקרה והאנוכית – שהיתה שטחית מבפנים, מזוייפת, וחסרת רגש – תמצא סטלה הבוגרת דוגמאות לחיקוי בנשים חזקות, חיוביות ומיוחדות כמו: ויקטורין, הציירת הדוגמנית, וסוורין (אשתו המתה של ז'ול דלטור). לא סתם מחולק הספר לשלושה חלקים (סוורין, ויקטורין, סטלה). מהן היא תלמד להתחזק, לגלות את יכולותיה, קולה, ומה היא אוהבת.

סינדרלה נפתחה אל העולם ואל תענוגות החיים בעזרתה של פֵיה טובה, שביקשה להצילה מסבלה, ולתת לה הזדמנות לחיים טובים יותר, ולהערכה עצמית. כך גם סטלה. כשבחרה באומץ לנסוע –למרות חששותיה – לפריז, על־פי צוואת אמה, שאולי לקראת מותה ביקשה הזדמנות לפצות את לבתה. הזדמנות, שלא נתנה לה בחייה. סטלה נפתחת אל תענוגות העולם, לאהבה חדשה. היא מוכנה נפשית לחפש את אביה, ולומדת עד כמה היא יכולה להואיל, להעניק, ולקבל.