ג'יין השימפנזים
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
ספרו של דמיאן דיבן, מחבר סדרת 'שומרי ההיסטוריה', זיכה את מחברו בפרס אגודת סופרי ההיסטוריה לרומן ההיסטורי הטוב ביותר של שנת 2023.
במרכז הרומן, ניצבת דמותו של זורזו, ג'ורג'ונֶה בַּרְבָּרֵלֹי, הצייר הוונציאני, 1477- 1510, שהתייחד ביכולתו להעניק לדמויותיו עומק של רוח ורגש.
הוא שקוע בחובות, ומחכה להזמנות עבודה. בעודו מחכה, הוא שומע על פיגמנט חדש ומסתורי, צבע שעוד לא השתמשו בו מעולם, שהתגלה במכרות. קספיין, סוחר הצבעים שלו, שואל אותו: "שמעת פעם על נסיך המזרח?"… כשזורזו משיב בשלילה ושואל אותו מי הוא, עונה לו קספיין: "לא מי, אלא מה. זה מינרל. וצבע. מֵהָרֵי לוּסְטִיָּה בבוהמיה. נדיר מעבר לכל דמיון. אפילו לַפִּיס לא משתווה אליו… את זה לא תרצה להחמיץ… הצבע הזה יכול לא רק לעשות אותך עשיר, אלא גם מפורסם…" קספיין מספר לזורזו, שהמכרה ממנו כורים את המינרל המיוחד הזה, שייך לסוחר אמיד מאאוגסבורג, שמחזיק ב"כמעט כל המכרות ביבשת הזאת ועוד כעשרה מעבר לה. יש בבעלותו ברזל, נחושת כסף – וכמובן, גם נסיך מזרח."
אותו עשיר, יאקוב פוגר, נמצא עתה בוונציה, והוא מחפש צייר לציור בנושא דתי. הוא אינו מְזַמֵּן את זורזו לצייר, אבל גדולי הציירים כבר מתייצבים לנסות ולקבל את העבודה הזו. למרות מאמציו של זורזו להציג בפני פוגר יכולת מתאימה, הוא לא מקבל את הזמנת העבודה הַמְּקֻוֵּית. אך כאן מתערבת אשתו של יאקוב, סיביל. היא מבקשת מבעלה, לְאַפְשֵׁר לזורזו לצייר אותה כמתנה לאביה, שביקש ציור שלה. פוגר, הקשוח והלא־חברותי, מתרצה לבקשת אשתו, אם־כי בחוסר חשק, ומקציב לַצַּיָּר ארבעה ימים בלבד, לציור שלה.
דמותה היפה וְהַהַפַּכְפַּכִּית של סיביל פוגר, משבשת את מחשבתו של זורזו ואת רגשותיו. בשעות, שבהן היא מדגמנת לפניו, היא חושפת בפני זורזו, את עולמה ומחשבותיה, את תחושת הכליאה שאופפת אותה, את חרדותיה ממזימות בעלה עם הכנסייה, וגם את התוכנית המסוכנת שהיא מתכננת. תוכנית שעלולה להביא, לא רק לאסון מבחינתה, אלא גם לסוף הקריירה שלו, ואפילו לסכן את חייו, אם יעזור לה לְמַמְּשָׁהּ.
זורזו מנסה להניא אותה מהרעיון המסוכן, כדי להציל את שניהם מאסון. "נקודות צבע כהות מרצדות מול עיניו של זורזו, והחדר נוטה הצידה. איך זה קרה? הוא חיפש צבע, לא יותר, ועכשיו הוא נמצא בעולם חדש, רווי אלימות… זה מה שהיא רצתה כל הזמן? זה הדבר היחיד שהיא רצתה? האם בגלל זה דבקה בו מלכתחילה, באה לראות אותו, והתעקשה, למרות התנגדות בעלה, שזורזו יצייר את הדיוקן שלה?"
היא לוחצת עליו: "אני צריכה רק שתעזור לי לצאת מפה לאחר מכן. לצאת במהירות. לא יותר מזה." הוא מסרב: "לא, סיביל. אני לא יכול. מובן שלא."אתה לא רוצה את הצבע שלך?" עכשיו היא מדברת בבוז. "חשבתי שהוא נס, שהוא הגיע מהכוכבים. שהוא יפרסם את שמך לאורך דורות… אתה רוצה את הצבע או לא?" "כמובן." הוא עונה לה. "אבל לא בדרך הזאת. לא כאן בחדר הזה."
מוסריותו, אָמָּנוּתוֹ, כבודו ושמו הטוב יעמדו עכשיו למבחן. דרמה גדולה תתרחש. העלילה מותחת, ומקבלת תפנית מעניינת.
מה יקרה ליאקוב ולסיביל פוגר? מה יקרה לזורזו? ומה יהיה גורלה של התמונה שבה צִיֵּר את סיביל פוגר?
קיראו, והציצו גם באינטרנט על דיוקנאותיו מלאות ההבעה של ג'ורג'ונֶה בַּרְבָּרֵלֹי, שהיה לאחד מציירי ונציה המוערכים, ומראשוני הציירים שלא שועבדו לטובת הכנסייה. על אף שרבות מיצירותיו לא שרדו, אלו שקיימות הן מרשימות.
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
'פתקי מלחמה' מאת אסתר מאת: ד"ר רותי קלמן אסתָּר, היא אסתָּר שמיר. זמרת-יוצרת ישראלית, נטורופתית ויוצרת שיטת 'קול הרוח'. אני זוכרת אותה משנות השבעים־שמונים כזמרת עם שירים נפלאים כגון: 'עברתי רק כדי לראות', 'במקום הכי נמוך בתל אביב' ועוד. שירים
'הצייר מוונציה: רומן היסטורי' מאת דמיאן דיבן ; מאנגלית: סיון מדר מאת: ד"ר רותי קלמן ספרו של דמיאן דיבן, מחבר סדרת 'שומרי ההיסטוריה', זיכה את מחברו בפרס אגודת סופרי ההיסטוריה לרומן ההיסטורי הטוב ביותר של שנת 2023. במרכז הרומן, ניצבת
'ג'ק ריצ'ר: הסוד' מאת לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד ; מאנגלית: שאול לוין מאת: ד"ר רותי קלמן הוושינגטון פוסט הגדיר את ג'ק רייצ'ר, גיבור סדרת הסיפורים של צ'יילד, "מגיבורי הז'אנר הגדולים במאה ה־21!". הז'אנר הוא כמובן ז'אנר ספרי המתח. וכבר הזכרתי