'פתקי מלחמה' מאת אסתר

אסתָּר, היא אסתָּר שמיר. זמרת-יוצרת ישראלית, נטורופתית ויוצרת שיטת 'קול הרוח'. אני זוכרת אותה משנות השבעים־שמונים כזמרת עם שירים נפלאים כגון: 'עברתי רק כדי לראות', 'במקום הכי נמוך בתל אביב' ועוד. שירים רבים נוספים היא ביצעה עם זמרים אחרים, ביניהם בעלה הראשון אפרים שמיר, או כתבה לזמרים אחרים כמו 'חזקה מהרוח' שמבצעת גלי עטרי (לחן: קורין אלאל).

הספר 'פתקי מלחמה' הוא ספרה הרביעי. היא החלה לכתוב אותו לאחר השבעה באוקטובר, ובמהלך אותה שנה. הספר מכיל פתקי־שיר שמביעים את כל הצער, הכאב, התסכול, הזעם וחוסר האונים, וגם את הניסיון לחפש תשובות, להבין, לחבק, להקל, לנחם.

"אֲנִי קִוִּיתִי לְנַחֵם/ בְּיַם הַזְּעָקָה,/ לָתֵת מַיִם לְפֶרַח/ בְּמִדְבַּר הַצְּעָקָה,/ אֲבָל לִפְעָמִים/ פְּרָחִים בּוֹרְחִים מִמּוּעָקָה./ יָדִי רֵיקָה./ הַתְּהוֹם עֲמֻקָּה…" והיא תלמד עם חלוף הזמן, את כוחם של השירים לרפא במעט. "…הֵם נוֹתְנִים/ לִפְעָמִים/  נְשִׁימָה/ לְמִי שֶׁיּוֹדְעִים לִנְשֹׁם/ בֵּין הַשּׁוּרוֹת/ וְגַם/ מְעַט/ אַהֲבָה."

ולכן היה חשוב לה לכתוב. לעצמה, ולאחרים, ולנסות לעכל את מה שלא עוכל עוד על ידי איש מאיתנו, עד היום. "וּלְדַעְתֵּךְ,/ לִהְיוֹת שְׁרוּיָה בְּדִכָּאוֹן,/ אֵינָהּ הַתְּגוּבָה הַנּוֹרְמָלִית/ שֶׁל אָדָם שָׁפוּי/ לְמָה שֶׁקָּרָה?"

המחשבה, שגם ילדים נחטפו בשבעה באוקטובר, היתה קשה מנשוא עבור כולנו. היא לוקחת את נכדתה בידיים, ובלב חושבת על כפיר – בזמן שעדיין לא נודעה האמת המרה על שִׁירִי ביבס וילדיה. "הִיא בַּגִּיל שֶׁל כְּפִיר הַקָּטָן/ מָה הוּא אוֹכֵל?/ אֵיךְ הוּא נִרְדָּם?/… זֶה לוֹפֵת אֶת הַלֵּב כְּמוֹ צְבָת אֲיֻמָּה/ … אֵין לָנוּ פְּרִיבִילֶגְיָה לִטְבֹּעַ./ אֲנִי לוֹקַחַת בְּכוֹחַ/ נְשִׁימָה עֲמֻקָּה,/ נְשִׁימָה שְׁטוּחָה מְאוֹד, אֲבָל לוֹקַחַת."

ואז, היא מגייסת את החלום כדי לפתור את הבעייה: "וּבַלַּיְלָה/ אֲנִי חוֹלֶמֶת שֶׁאֲנִי סוּפֶּרְווּמֵן –/ נִכְנֶסֶת לַמִּנְהָרוֹת מִתַּחַת לָאֲדָמָה, מוֹצִיאָה אֶת הַיְּלָדִים אֶחָד־אֶחָד/ עִם כָּל הַמְּבֻגָּרִים שֶׁסְּבִיבָם…" והיא לא מוותרת גם בבוקר, כשהיא רואה שהם עדיין לא חזרו. ומשננת "אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם/ אֶחָד־אֶחָד / שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אַף אֶחָד מֵאָחוֹר/ בַּלַּיְלָה."

ועם הזמן – שחולף ללא החטופים וּמְהַלֵּךְ עלינו אֵימים – היא לא מבינה איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל. מסרבת לקבל את העובדה שהכלניות ממשיכות לפרוח גם בלעדיהם "בְּדָרוֹם אָדֹם וָמַר ". איך הן יכולות לפרוח כשהחטופים עדיין לא חזרו " קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ/ הַחֲטוּפִים/ וְאָז לְאַחַר,/ אִם הֵן דַּוְקָא מֻכְרָחוֹת לִצְמֹחַ/ דַּוְקָא/ כְּאִלּוּ לֹא קָרָה דָּבָר,/ כְּאִלּוּ לֹא קָרָה דָּבָר – שֶׁיִּפְרְחוּ. אֲבָל קָרָה. דָּרוֹם־אָדֹם־וָמַר. "

חודשיים לאחר אותו יום נורא, היא תמצא נחמה פורתא באחרים: " נֵס גָּדוֹל מִתְגַּלֶּה לִי/ בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים/ שֶׁמַּצְלִיחִים/ לְהַצִּית אוֹר זֶה בָּזֶה/ בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה/ שֶׁל אוֹקְטוֹבֶּר./ נֵר מַדְלִיק נֵר." ומודה, עליהם, ולהם, ולכל אלה שאיכפת להם מאחרים. שנשארו בני אדם, ובזכותם, גם אנחנו נשארנו בני אדם, למרות השבר הגדול. והיא מבקשת מבן־שיחה לעודד אותה "תַּגִּיד לִי מַשֶּׁהוּ טוֹב/ לְבֵנְתַיִם,/ אֵיךְ נִתְעוֹרֵר לְבֹקֶר אַחֵר/ מָחָר־מָחֳרָתַיִם./ תַּמְצִיא. פָּשׁוּט תַּמְצִיא. /    כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַיֶּכֶת."

ולכל מי שלחמו ונפלו, היא מקדישה את השיר 'הותרו לפרסום'. ""בְּנוֹפֶלְכֶם,/ אַתֶּם,/ שֶׁהָיְתָה לָכֶם/ נְשָׁמָה יְתֵרָה,/ הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בָּכֶם/ וַאֲנַחְנוּ חֲסֵרִים מְאוֹד."

צילומי הפתקים המקוריים של השירים צורפו לשירים המודפסים ומעניקים אותנטיות ורגש אישי ובלתי־אמצעי. עם הדגשות של מילים, עם ציורים קטנטנים של פרחים, לבבות. עם כל מה שייאפשר – לה ולנו – לנשום.

כתיבה יפה. על כל קשת הרגשות. ניסיון פואטי לומר את כל מה שעברנו כולנו, מתוך תחושת השליחות והנחמה שיש במילים. "אֲבָל בְּאוֹקְטוֹבֶּר כָּל שִׁירַי הִתְיַצְּבוּ/ בִּצְבָא הַהֲגָנָה עַל הַנְּפָשׁוֹת,/ אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לְהָשִׁיב אֶת רוּחָן/ מֵרֹב צַעַר הַמֵּתִים וְהַשֵּׁמוֹת/… וְשִׁירַי מְנַסִּים לָתֵת לָהֶם כּוֹחַ/ לִחְיוֹת עוֹד זְמַן־מָה.