'תיאו של גולדן' מאת אלן לוי ; תרגום: כרמית גיא

קראתי את הספר הזה פעמיים. פעם ראשונה, כשאני מגלה את הנדיבות האינסופית של הלב, שלמד להיות כזה, כתובנה אינטליגנטית, שבמעשה הנתינה, אין רק את ההנאה של המקבל, אלא גם של הנותן. התענגתי על הכתיבה המעולה, על הרעיון הנפלא של הענקת המתנות, על השיחות המלוות את ה"טקס", ועל דמותו – הזקנה בגוף וצעירה בנפש – של תיאו בן השמונים ושש. תיאו לומד להכיר את תושבי גולדן, בדרך מיוחדת, צנועה ומכילה. דרך שמאפשרת לו, גם לעזור, וגם לגרום לרבים מהם להיות טובים יותר.

בפעם השנייה שקראתי, התעכבתי על כל דף ועל כל מעשה ואמירה, כפי שנוהגים באכילת ממתק טעים במיוחד, שלא רוצים שייגמר. מעריכה יותר ויותר את גאונות הסופר, אלן לוי, שמצליח בספר ראשון (!!!) להוביל את קוראיו באופן מרתק, חכם, ויפה, בין שביליה של גולדן ואל לבבות תושביה.

כשתיאו מגיע לגולדן הוא מזדהה בשם זה בלבד. ללא שם מלא. ללא שם משפחה. הוא מספק רק כמה מילים על עצמו, ומעדיף להיות בצד של שואל השאלות. מר פונדר, הוא היחיד שיודע עליו הכול. וכשהוא עוזר לו לשמור על סודותיו, ועוזר לו בפרוייקט המתנות, מבין הקורא – בנוסף למה שכבר נחשף בפניו, מצד המספר הכל־יודע – שמה שלא יהיה סודו של תיאו, אין מדובר ברוצח או פושע.

"ההסכמה שבשתיקה בשכונה היתה כי הוא יישפט על פי מעשיו, על־פי מה שיוכלו לראות במו עיניהם. וכעבור זמן לא רב, על־פי אותם קני מידה – התנהגות, דיבור, נדיבות – מי שהכירו אותו השתכנעו כי אין זה משנה מי הוא, על תיאו אפשר לסמוך. בלי שם משפחה. פרט לגחמה הזאת, הם היו בטוחים מעל לכל ספק כי הוא ממש כמותם, אזרח ממוצע שומר חוק, רק מבוגר יותר וטוב יותר…" ובשלב זה מוסיף המספר הערה: "כך הם חשבו." והקורא מבין, שמאחורי הסתרת השם, והסתרת חלק מעברו, ישנם סודות נוספים ומסקרנים.

תיאו מגיע אלמוני לגולדן. כשהוא נכנס לבית הקפה המקומי, הוא רואה על כל קירות בית הקפה דיוקנאות, שכולם כאחד צוירו בידי אותו אמן, אשר גליסן. הוא מרותק. הוא סוקר אותן בתשומת לב מרובה, מתעניין אצל שפ, בעל המקום, על אודות מיצג הדיוקנאות, ומחליט לעשות מעשה. הוא יקנה את הציורים, ויעניק אותם לבעלי הדיוקנאות. מה עומד מאחורי ההחלטה? רצון טהור לעשות טוב מתוך מניע טהור. עם זאת, יתגלה לנו במשך הזמן, שיש מניעים נוספים לפרוייקט זה.

כראשונה בין מקבלי הדיוקנאות, הוא בוחר במינט. שבדיעבד מתברר לו שהיא אחייניתו של הצייר. הוא כותב לה מכתב, מתנצל מראש, שהוא מקווה שהיא תראה את הפנייה אליה בעין יפה. הוא מרגיע אותה שכוונותיו טהורות, מסביר שקנה את דיוקנה, והוא מבקש להעניק לה אותו.

בסיום מכתבו הוא מציע לה את פרטי הפגישה, כשהוא מתבל את דבריו בקורטוב הומור "בשבוע הבא, ביום חמישי בשעה שבע בערב, אשב על ספסל לצד המזרקה באזור ההפרדה הסמוך לצ'אליס. כדי שיהיה קל להבחין בי, במקרה שיהיו כמה וכמה בני שמונים ושש יפי תואר שישבו שם באותה השעה בדיוק, אני אהיה זה החבוש כובע ירוק שטוח. זה יארך רק רגע אחד, לתת לך את הדיוקן, אף על פי שיהיה לי שפע של זמן לדבר אם אכן כך תרצי ותוכלי לעשות…"

מינט מתלבטת עם בעלה, עורך הדין, מה לעשות. בסוף היא מגיעה, כשבעלה צופה מרחוק, והשיחה המהוססת תחילה, מתארכת והופכת לשיחה גלוית־לב ומרגשת. תיאו מסביר לה את הרעיון שלו וחלק מסיבותיו, וגם מציין שבתור פגישה ראשונה, חיפש את הפנים החביבות ביותר.

"כשראיתי את הפרצופים על הקיר – התבוננתי בהם שעות על שעות – חשתי משהו כלפיהם, כאילו הכרתי כך או אחרת את כולכם, או רציתי להכיר אתכם. אמן טוב מסוגל לעשות זאת. התצוגה יפהפייה, כמובן – אני בטוח שראית אותה, נכון? – אבל הדיוקנאות, לפחות בעיני, נראים כאילו הם שייכים למקום אחר. לא לקיר בית קפה, לפחות לא לאורך זמן. אני מתכוון לרכוש את כולם, בזה אחר זה, ולשלוח אותם לבתיהם."

"תיאו הצביע על הציור העטוף ואחר כך הביט במינט, "זה היה החביב ביותר. קיוויתי להתחיל עם מי שייראה סלחני, אם אמנם אני טועה טעות מרה… מינט שתקה אך עיניה נצצו ונמלאו דמעות. הפנים החביבות מכולן? הרגע כולו תפס אותה בהפתעה: יראת הכבוד שבה דיבר אליה הזקן, העדינות בקולו, הנדיבות בדבריו. האומנם הוא רואה את כל זה בי?"

וכך מתחילה שרשרת ארוכה של פגישות. של שיחות. של היכרויות עמוקות יותר או פחות. כשהוא מרגיש שמישהו זקוק לעזרה. כספית או נפשית – הוא עוזר. לחלק מהדמויות הוא נקשר יותר מלאחרות, אך לכולן הוא מפגין כבוד. הוא מעודד, מקשיב באמת, מכיל שׁוֹנוּת בדרכו המיוחדת, ומטייל עם הידידים שרכש.

 מלבד בקיאותו באמנות הציור, ובהיסטוריה של הציירים, מגלה תיאו גם בקיאות בנושאים רבים ומגוונים אחרים כגון: ציפורים, פרחים, מוסיקה. אירועים מתפתחים. ולמרות שבהתחלה כבר הכין אותנו המספר, שמדובר רק בשנה אחת של תיאו בגולדן. מפתיעים אותנו האירועים, והתגליות המעניינות – שנחשפות בסוף.

ספר פשוט נפלא. אם כך ימשיך אלן לוי לכתוב, אהיה למעריצתו הוודאי