'האלף בית של זופיה' מאת מוניקה הסה, מאנגלית: אילן פן

הזיכרונות של זופיה לדרמן מבולבלים ומתערפלים במוחה לאחר המלחמה. בזמן המלחמה ההיא, מלחמת העולם השנייה, נאלצו תושבי סוסנוביץ' שבשלזיה להתרכז בגטו צפוף. ואז ריכזו הנאצים את כולם באצטדיון כדורגל וערכו מיון. הוריה, סבתה, והדודה מאיה היפה שלה הופנו ימינה, ולא שרדו. היא ואחיה, אָבֶּק, הופנו שמאלה, והועלו על רכבת לבירקנאו.

אָבֶּק היה רק בן תשע כשעלו אז לרכבת. היא היתה בת שלוש־עשרה, וכבר היו לה שנים רבות, שבהן תיפקדה כאמו, כשאמה היתה חלשה וחולה מדי, מכדי לטפל בו. כשהלך יום אחד לאיבוד, הבטיחה לו זופיה, שלעולם לא יילך לאיבוד, ותמיד יידע את הדרך לביתו. לשם כך היא רקמה באותיות זעירות את כל ההיסטוריה המשפחתית שלהם לפי האלף־בית. A בשביל אָבֶּק. Z בשביל זופיה, וכל מה שבין האותיות האלה, הן זיכרונות במתנה, של היסטוריה, של קרובי המשפחה, של מקומות.

ואת כל ההיסטוריה הזו, היא הטמינה בתוך הז'קט של אחיה הקטן, והכריחה אותו ללבוש אותו, באותו יום נורא של המיון באצטדיון הכדורגל. כאילו הבינה שמשהו רע מאד יקרה שם.

אחרי בירקנאו, היא נשלחת למחנה גרוס-רוזן, ומשם היא משתחררת בעזרת הצבא האדום. בחודשים הראשונים היא בבית החולים. לומדת לאכול במינון. לחזור לתפקד. בזיכרונות שלה יש חורים גדולים, שהיא משתדלת לא למלא, ולא להיכנס אליהם. כדי לא ליפול סופית "תחנת הרכבת בבירקנאו היא הקרח השחור שלי, מפלצת שחורה שישנה ושומרת על הדלת המובילה לזיכרון שלי. אם דוחפים אותה יותר מדי, היא עלולה להתעורר. אם היא תתעורר, היא תבלע אותי. אני מתגנבת סביב שולי הזיכרון ההוא. אפילו השוליים הם גיהינום."

גם החלומות שלה על אָבֶּק משתנים. בכל פעם היא זוכרת אחרת את הפעם האחרונה שראתה אותו, וכבר אינה יודעת מה נכון ומה לא נכון. היא רק יודעת שהיא צריכה לנסות למצוא אותו. כשדימה, החייל הרוסי, שלוקח אותה לביתה, שואל לאן להגיע, היא מכוונת אותו לביתה האמיתי, שלפני הגטו, ומאיצה בו, שמא אָבֶּק הגיע כבר לפניה.

אבל כשהיא מגיעה, היא מוצאת דירה ריקה כמעט מרהיטים. נראה שזוג גרמני התגורר בה זמן מה, לפי דברי השכנה הגויה, שאינה שמחה לראותה. ורק ארגז הנדוניה של דודה מאיה נמצא בפינה של ארון, ומכיל את שאריות חייה בעבר. לא צילומים, כי אותם הוציאו ולא שרדו.

"שכבה מתחת לשכבה, עטופים בנייר דקיק, אלה חפצים שלא יכולנו לקחת איתנו ולא היינו מסוגלים לתת למישהו אחר. שמלת הכלולות של אמא. השמלה שלבשתי ליום הולדת שלוש עשרה… כשהכנתי בגדים למשפחה, לעתים הייתי רוקמת בבגד משהו מיוחד. משהו חבוי, מוסתר מאחורי התווית או בתפר… עכשיו, כשאני מוציאה מהתיבה את מדי בית הספר הישנים שלי, אני יכולה להעביר את האצבע על המכפלת. שם רקומים שמות כל החברים שלי על פיסת בד סודית…"

זופיה מתחילה לקלוט, שזה כל מה שנשאר לה. שרידי חיים. והיא נצמדת למחשבה על אָבֶּק. שהיא חייבת לחפש אותו. "אני צריכה למצוא את אחי מפני שהמלחמה נגמרה. אבל אני עדיין לא מרגישה בטוחה. אני חושבת שגם הוא מרגיש כך."

זהו ספר על נערה שעברה את הגיהינום, ומנסה לשקם את עצמה. אבל איך נבנים מחדש? האם אפשר להתחיל הכל מהתחלה? על הריסות ליבה וגופה? האם תוותר על החיפוש אחר אחיה? האם האמת, החבויה בתוכה, תסגור מעגל ותביא לסוף? או שממנה, כמו עוף החול, אפשר יהיה להתחיל מחדש. זוהי עוד דוגמא של היכולת האנושית לשרוד. למרות הכל.