'לעוף רחוק' מאת כריסטין האנה ; מאנגלית: סיון מדר

הקונוטציה הראשונה שעולה לי בצמד המילים 'לעוף רחוק' – מכוונת לעזיבת קן משפחתי, ואיחולים של הורים להצלחת הבן והצורך לשחררו. כמו בשירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל / חתוך את השמיים / טוס לאן שבא לך…" (לחן: מיקי גבריאלוב).

העלילה שלפנינו (שהיא המשך לעלילת 'דרך הגחליליות'), לוקחת את צמד־המילים הזה לכיוונים שונים. קייט, אם־המשפחה, נפטרת ממחלת הסרטן. היא עוזבת ועפה לחופשי ממחלתה, אבל מרחפת מעל בני־משפחתה, ו"משוחחת" עם חברתה הטובה טולי.

ממרחק היא מנסה לדאוג לכולם, להנחות אותם וללוות, בדיוק כפי שעשתה כל חייה. אך זו אינה משימה פשוטה. שכן מותה שבר את בעלה ג'וני, ואת בתם הגדולה, מארה, לרסיסים. הם אינם מצליחים להתאושש ולתפקד. ג'וני מרגיש אבוד – כשהמשימה להוביל את מארה ובניו התאומים להמשך – היא מעל לכוחותיו. הוא לא יודע מה להגיד, ואיך לנחם, כשהוא לא מצליח להיות בעצמו מנוחם.

הוא אינו מסוגל להמשיך לחיות בסיאטל, בבית שמלא בקייט, ולכן הוא קופץ על ההזדמנות לעבודה חדשה בלוס אנג'לס, והם עפים רחוק ממקום מגוריהם ומהזיכרונות הכבדים. אבל בדרך זו הוא מאבד את מארה. היא נאלצת לעזוב בפתאומיות את חברותיה, ובית הספר בבוורלי הילס אינו מסביר לה פנים. הם יהירים, מתנשאים, ולא מקבלים אותה אליהם. היא מתחילה לפגוע בעצמה, חותכת חתכים בידיה. מתמכרת לכאב ולדם.

היחיד שמתייחס אליה ו"רואה אותה באמת" הוא נער צעיר, עזוב ומוחצן, שמתלבש בסגנון גותי. הם הופכים לזוג למורת רוחם של בני משפחתה. איתו היא תעוף רחוק מדי, רחוק מאד מבני משפחתה, ומטולי, החברה הטובה של אמה, שמנסה לשמור על המשפחה, כפי שהבטיחה לקייט.

הקריירה העיתונאית בטלוויזיה – אותה בנתה טולי בהצלחה רבה כל חייה, תוך ויתור על חיי משפחה משלה – קורסת, כשהיא מפסיקה הכול על־מנת לסעוד את חברתה בחודשי חייה האחרונים. אחרי מותה של קייט, היא אפילו לא חושבת על עבודה. היא שקועה עמוק באבלה. היא מתמכרת לסמי הרגעה, ועפה רחוק מהעולם בניסיון לשכוח. היא מזניחה את עצמה ואת גופה. היא לא עונה לטלפונים, ולהודעות, וכך – כשהיא מנסה לחזור לעבודה, אחרי חצי שנה של ניתוק – היא מגלה שכל הדלתות נסגרו. היא עפה רחוק מדי ואיבדה את עבודתה ומעמדה. ניסיונותיה לחזור, לכל תוכנית שהיא, עולים בתוהו.

מי שעפה רחוק כל חייה, היא גם אימה של טולי, דורותי,"ענן", שבורחת מאבא מתעלל, ולא מצליחה לגדל את טולי, כשהיא מסוממת, ועפה רחוק מהמציאות במשך שנים. מי שמגדלת את טולי היא אמה של דורותי.  

כשטולי תעבור תאונת דרכים קשה מאד, ותהיה מחוסרת הכרה זמן־רב. היא תרחף מעל גופה, ותביט מלמעלה, בזמן שהצוות הרפואי ינסה להצילה. ואז, כמו־גם בהמשך, בתוך גופה החבול ועם עיניים עצומות, היא תיזכר בחברתה.

"ידיי מושטות, הרוח נושבת בשערי וזיכרונות דוהרים לצידי, ואני חושבת לעצמי: כך אני אמורה למות.

למות? מי אמר שאת עומדת למות?

את הקול הזה אני אזהה בכל מקום. התגעגעתי אליו בכל יום ויום בארבע השנים האחרונות.

קייט. אני מפנה את הראש, ומחזה בלתי אפשרי נגלה לעיניי: קייט רוכבת על אופניים לידי. המראה מהמם אותי…

קייטי, אני אומרת ביראה.

היא שולחת אלי חיוך שממיס את כל השנים שחלפו…

היי, טול, מה קרה?…

אני יודעת מה היא שואלת. למה אני כאן – ובבית החולים.

דברי איתי, טול… את לא צריכה מילים. פשוט תעצמי עיניים ותיזכרי.

אני זוכרת מתי הכול התחיל להידרדר. זוכרת את היום הגרוע ביותר. היום ששינה הכול. אוקטובר 2006. הלוויה…"

וכמו במציאות, כשקורה אסון, מתחילים להבין מה חשוב בחיים. כולם יתחילו להתקבץ, להבין היכן טעו, ומשם – לעוף רחוק, והפעם – לחיוב.